איך מתכננים שתלים בלסת ללא שיניים: תותבת נשלפת, אוברדנצ׳ר או תותבת קבועה?

בלסת ללא שיניים יש שלוש דרכים עיקריות: תותבת נשלפת רגילה (בלי שתלים), תותבת נשלפת על שתלים (אוברדנצ׳ר, overdenture — בלסת התחתונה בדרך כלל על 2 שתלים ובלסת העליונה על 4 שתלים או יותר) ותותבת קבועה שמוברגת לשתלים. איזו מהן מתאימה לך תלוי בכמה גורמים יחד: נפח העצם, צורת הלסת, המצב הבריאותי הכללי, התקציב והציפיות. את התוכנית בונים על סמך טומוגרפיה תלת־ממדית (CBCT) וסריקה דיגיטלית של הפה. קודם מעצבים את התותבת, ורק אחר כך ממקמים את השתלים לפיה.

במרפאה, תותבת קבועה על ארבעה או שישה שתלים מתוכננת במסגרת טיפול שתלים All-on-4.

עיקרי הדברים

• לפי קונצנזוסים בינלאומיים, בלסת תחתונה ללא שיניים אוברדנצ׳ר על שני שתלים יציב יותר ומאפשר לעיסה טובה יותר מתותבת רגילה, ולכן הוא מומלץ כבחירה ראשונה.
• בלסת העליונה העצם רכה יותר והסינוס קרוב, ולכן לאוברדנצ׳ר מומלצים 4 שתלים לפחות.
• תותבת קבועה (שאינה נשלפת) דורשת יותר שתלים, יותר עצם ותקציב גבוה יותר, אבל היא יושבת בפה כמו ״שיניים טבעיות״.
• תוכנית טובה מתחילה מהתותבת: קודם קובעים איפה יהיו השיניים העתידיות, ורק אחר כך בוחרים את מיקום השתלים.
• לכל אפשרות יש דרישות תחזוקה משלה וסיכוי שונה לתיקונים בעתיד. את הבחירה עושים לא רק במבט על היום, אלא בראייה של 10–15 שנים קדימה.

למה לסת ללא שיניים דורשת גישה מיוחדת?

כשחסרות שן אחת או כמה שיניים, השיניים השכנות עדיין ״מחזיקות״ את הלסת: הן שומרות על גובה הנשיכה, על התמיכה בשפתיים ועל כיוון הלעיסה. כשכל השיניים חסרות, נקודות המשען האלה נעלמות. העצם כבר לא מקבלת עומס ולכן מתחילה להיספג (תהליך שנקרא ספיגה של העצם המכתשית), הלסת התחתונה הולכת ונעשית דקה, והלסת העליונה ״שוקעת״ פנימה. השפתיים נשארות בלי תמיכה, והפנים נראות מבוגרות יותר.

לכן בלסת ללא שיניים לא מדובר רק ב״החזרת השיניים למקומן״. קודם כול רופא השיניים צריך לשחזר שלושה דברים: גובה הנשיכה (הממד האנכי), התמיכה בשפתיים ובלחיים ומשטח לעיסה יציב. רק אחרי זה אפשר לענות על השאלה ״מה יחזיק את השיניים האלה — החניכיים או שתלים?״. על האופן שבו העצם נספגת אחרי אובדן שיניים כתבנו בנפרד: אובדן שיניים ואובדן עצם הלסת.

שלוש האפשרויות העיקריות, בשפה פשוטה

1. תותבת נשלפת רגילה (בלי שתלים)

תותבת אקרילית שיושבת על החניכיים ועל החך. זו הדרך הפשוטה והזולה ביותר, והיא לא דורשת ניתוח. החיסרון שלה, בעיקר בלסת התחתונה, הוא שהתותבת לא נשארת במקומה. בלסת התחתונה אין משטח תמיכה רחב כמו החך, והלשון דוחפת את התותבת כל הזמן. ככל שהעצם נספגת, התותבת משתחררת עוד יותר וצריך להתאים אותה מחדש. רוב התלונות על תותבת תחתונה נוגעות דווקא ליציבות.

2. תותבת נשלפת על שתלים (אוברדנצ׳ר)

התותבת עדיין נשלפת, אבל במקום לשבת על החניכיים היא ״ננעצת״ על 2–4 שתלים. על השתל יש רכיב חיבור קטן (למשל ״כפתור״ מסוג לוקטור, או מוט — bar — שמחבר בין השתלים), ובתוך התותבת נמצא החלק התואם. המטופלים מוציאים את התותבת פעם ביום כדי לנקות אותה, אבל בזמן אכילה ודיבור היא לא זזה ממקומה.

בשנת 2002 התכנסו מומחים באוניברסיטת McGill (קונצנזוס McGill) והכריזו על אוברדנצ׳ר על שני שתלים כ״סטנדרט הבחירה הראשונה״ ללסת תחתונה ללא שיניים. ההחלטה נשענה על שיפור מדיד בלעיסה, בדיבור וביציבות התותבת בהשוואה לתותבת רגילה, ועל שביעות הרצון של המטופלים. גם הקונצנזוס של ITI (הצוות הבינלאומי לאימפלנטולוגיה) משנת 2013 מציין כבסיס לאוברדנצ׳ר שני שתלים או יותר בלסת התחתונה, וארבעה שתלים או יותר בלסת העליונה.

למי מתאימה האפשרות הזו? למטופלים שאין להם מספיק עצם לתותבת קבועה, שרוצים לצמצם את הניתוח למינימום, שהתקציב שלהם מוגבל, או שמסוגלים לטפל בתותבת בידיים בקלות, היא לרוב הדרך הנבונה ביותר.

3. תותבת קבועה על שתלים (היברידית / גשר)

כאן התותבת לא נשלפת: היא מוברגת ל־4–6 שתלים (לפעמים יותר), ורק רופא השיניים יכול להוציא אותה. גם שיטת All-on-4, שבה השתלים האחוריים ממוקמים בזווית כשיש מעט עצם, שייכת לקבוצה הזו. הסברנו עליה בנפרד: שתלי All-on-4 ללסת שלמה. גם השאלה אם ארבעה או שישה שתלים נמצאת במאמר נפרד: All-on-4 או All-on-6.

הקונצנזוס הגלובלי שפורסם בשנת 2026 (בנושא לסת עליונה ללא שיניים) ממליץ, בתותבות קבועות ללסת שלמה, למקם כשאפשר את השתל האחורי ביותר באזור הטוחנת הראשונה, ומעדיף תכנון מוברג (ללא צמנט). באותו מסמך גם המטופלים וגם המומחים ציינו שהם מצפים שהשתלים יחזיקו יותר מ־10 שנים. זו לא תוצאה שנמדדה אלא קונצנזוס של ציפיות, אבל הוא מראה את טווח הזמן שלפיו מתכננים.

משמאל לימין: תותבת נשלפת רגילה, אוברדנצ׳ר על 2 שתלים, תותבת קבועה על 4–6 שתלים. ככל שמספר השתלים והדרישה לעצם עולים, כך עולה גם היציבות.

למה מתכננים את הלסת התחתונה והעליונה באופן שונה?

העצם של הלסת התחתונה צפופה וחזקה, ובחלק הקדמי (בין שני נקבי הסנטר, foramen mentale) לא עובר עצב. לכן אפשר למקם כאן שני שתלים בצורה בטוחה וצפויה, ובמקרים מסוימים אפילו להעמיס את התותבת מוקדם.

בלסת העליונה המצב שונה: העצם נקבובית יותר, מאחור נמצא הסינוס המקסילרי, ובחלק הקדמי העצם נעשית דקה מהר. לכן לאוברדנצ׳ר מומלצים לפחות 4 שתלים, ולעיתים קרובות גם חיבור ביניהם (מוט). קונצנזוס ITI מעריך שבסיס הראיות להעמסה מיידית בלסת העליונה חלש יותר מאשר בלסת התחתונה. על האפשרויות כשיש מעט עצם בלסת העליונה אפשר לקרוא כאן: אין מספיק עצם לשתל.

השוואה: שלוש האפשרויות בטבלה אחת

קריטריון	תותבת נשלפת רגילה	אוברדנצ׳ר (2–4 שתלים)	תותבת קבועה (4–6+ שתלים)
ניתוח	אין	בהיקף קטן	בהיקף בינוני–גדול
דרישה לעצם	מינימלית	בינונית (החלק הקדמי מספיק)	יותר עצם, או פתרון של שתלים בזווית / השתלת עצם
יציבות בלעיסה	נמוכה (בעיקר בלסת התחתונה)	טובה	הכי קרוב לתחושת ״שיניים טבעיות״
כיסוי החך (לסת עליונה)	חך מלא	לרוב אפשר לצמצם	אין
תחזוקה יומיומית	להוציא ולשטוף	להוציא ולשטוף + לנקות סביב השתלים	ניקוי בפה עם חוט דנטלי / מכשיר השקיה
סיכוי לתיקונים	ריפוד מחדש לעיתים קרובות	החלפת כפתורים / קליפסים מדי פעם	בלאי בברגים / בשיניים, טיפול תחזוקה אצל רופא השיניים
תקציב	נמוך	בינוני	גבוה

התכנון שלב אחר שלב

1. שיחה וציפיות. מה הכי חשוב לך — שהתותבת לא תזוז, תותבת בלי חך, או לא לשמוע בכלל את המילה ״נשלפת״? התשובה הזו קובעת את כיוון התוכנית.

2. מצב בריאותי כללי. רמת האיזון של הסוכרת, עישון, תרופות לעצם (ביספוספונטים), מדללי דם. הגורמים האלה לא משנים את האפשרות שנבחרת, אלא את אמצעי הזהירות.

3. טומוגרפיה תלת־ממדית (CBCT). צילום רנטגן דו־ממדי לא מראה את רוחב העצם. ב־CBCT מודדים במילימטרים את גובה העצם ורוחבה, את מיקום העצב ואת רצפת הסינוס. למה זה חשוב, כתבנו בנפרד: למה CBCT חשוב לפני השתלה.

4. עיצוב התותבת מראש. מכינים ״תותבת ניסיון״ דיגיטלית או משעווה: אורך השיניים, התמיכה בשפתיים וגובה הנשיכה נבדקים יחד עם המטופל. אחר כך משלבים את התותבת הזו עם הטומוגרפיה, ואת מיקום השתלים בוחרים לפי השיניים העתידיות. הגישה הזו נקראת ״תכנון לאחור מהתותבת״, והיא ההפך מלמקם קודם שתלים ואז להתאים אליהם את השיניים.

5. מדריך כירורגי. לעיתים קרובות מעבירים את התוכנית למדריך (שבלונה) מודפס בתלת־ממד, והשתלים ממוקמים דרך הפתחים שבו.

6. תקופת ביניים. באוברדנצ׳ר אפשר להמשיך להשתמש בתותבת הישנה בזמן ההחלמה, עם ריפוד רך. בתותבת קבועה, במקרים מסוימים מבריגים תותבת זמנית כבר באותו יום. את התנאים לכך (היציבות הראשונית של השתל) המנתח מעריך במהלך הניתוח.

7. תותבת קבועה ולוח ביקורות. אחרי ההחלמה מכינים את התותבת הסופית. בחירת החומר היא נושא נפרד: חומרים לתותבות על שתלים. אחר כך מתכננים ביקורת שנתית והיגיינת פה מקצועית.

באוברדנצ׳ר: כפתורים או מוט?

מטופלים שואלים לעיתים קרובות: ״מה יהיה מעל שני השתלים?״. כפתורים נפרדים (stud / לוקטור) הם אפשרות פשוטה יותר, שתופסת פחות מקום וקלה יותר לניקוי. מוט מחבר את השתלים זה לזה ונותן לתותבת תמיכה רחבה יותר, אבל מתחתיו יש יותר מקום להצטברות שאריות מזון. לפי קונצנזוס ITI משנת 2013, חיבור השתלים זה לזה וסוג רכיב החיבור לא השפיעו על שרידות השתלים לאחר שנה. כלומר, הבחירה נעשית בעיקר לפי צורת הפה, מיומנות הידיים והמקום הפנוי לתותבת.

איזו אפשרות מתאימה למי?

• מטופלים שהתותבת התחתונה שלהם לא נשארת במקומה ורוצים ניתוח מינימלי: אוברדנצ׳ר על שני שתלים — הבחירה הראשונה לפי הקונצנזוסים.
• מטופלים שרוצים בלסת העליונה תותבת בלי חך: אוברדנצ׳ר על 4 שתלים לפחות או תותבת קבועה. ההחלטה נקבעת לפי נפח העצם.
• מטופלים שאומרים ״אני לא רוצה שום דבר נשלף״, והעצם והתקציב שלהם מאפשרים זאת: תותבת קבועה על שתלים.
• מטופלים עם מחלה מערכתית קשה או שאינם מוכנים לניתוח: קודם תותבת רגילה איכותית, ומעבר לשתלים כשהמצב משתנה.

השוואה רחבה יותר בין תותבת נשלפת לשתל אפשר למצוא כאן: תותבת או שתל דנטלי. במרפאה התכנון הזה נעשה בעזרת CBCT וסורק תוך־פומי. לפרטים נוספים: השתלת שיניים.

שאלות נפוצות

שני שתלים בלסת התחתונה זה מעט מדי, או שזה מספיק? לאוברדנצ׳ר נשלף, שני שתלים מקובלים בקונצנזוסים הבינלאומיים כסטנדרט הבסיסי. לתותבת קבועה, לעומת זאת, שני שתלים לא מספיקים — שם צריך 4 שתלים או יותר.

אפשר להתאים את התותבת הישנה שלי לשתלים? לפעמים כן: אם התותבת במצב טוב והנשיכה תקינה, אפשר להוסיף בתוכה תושבות לרכיבי החיבור. אבל לתותבת ישנה מאוד ושחוקה נכון יותר להכין תותבת חדשה.

כשיש מעט עצם בלסת העליונה, חייבים הרמת סינוס? לא, לא בכל מקרה. אם יש עצם בחלק הקדמי, אפשר לבנות אוברדנצ׳ר על 4 שתלים קדמיים, ובתותבת קבועה מיקום השתלים בזווית מאפשר לעקוף את הסינוס. ההחלטה מתקבלת על סמך CBCT.

צריך להוציא את האוברדנצ׳ר בלילה? כן. זה מומלץ כדי שהחניכיים והרקמה סביב השתלים ״ינשמו״ בלילה, וכדי לנקות את התותבת ואת השתלים.

כמה זמן לוקח התכנון? בדרך כלל 1–2 פגישות: טומוגרפיה, סריקה ותותבת ניסיון. את מועד הניתוח קובעים אחרי זה.

לסיכום

בלסת ללא שיניים, השאלה ״לשים שתלים או לא?״ היא בעצם השאלה ״כמה שתלים, איזו תותבת ובאיזה סדר?״. בלסת התחתונה, אוברדנצ׳ר על שני שתלים הוא נקודת התחלה פשוטה ומבוססת. הלסת העליונה דורשת יותר שתלים ותכנון זהיר יותר. ותותבת קבועה נותנת את הנוחות הגדולה ביותר, אבל גם הדרישות שלה הן הגבוהות ביותר. כדי להעריך את המצב האישי, אפשר לעבור יחד על כל האפשרויות בפגישת ייעוץ, בעזרת CBCT ותותבת ניסיון.